ההיסטוריה של המוזאיקה

הסיבה העיקרית לכך שאנו יכולים ליהנות גם היום מהפסיפסים שנוצרו לפני אלפי ומאות שנים היא בשל החומרים העמידים והחזקים מהם יוצרו. כשבניינים חרבו וקירותיהם קרסו, הם קרסו על רצפות הפסיפס והפכו להיות לה לשכבת מגן. בחפירות ארכיאולוגיות מסירים את הפסולת ומתחתיה מוצאים את אוצרות הפסיפס

אמנות הפסיפס עתיקה וקדומה מאוד ובעלת היסטוריה של 5000 שנה. גם אנשי המערות הקדמוניים מהתקופה המסוליתית או תקופת האבן הראשונה לפנה"ס 7,500-10,000 השתמשו בה

פסיפסים קדומים נמצאו במסופוטאמיה, במצרים, במזרח הקדום, בגורדיון שבאסיה (שהתאפיינו בדגמים גאומטרים העשויים מחלוקי נחל צבועים), ביוון ובאיטליה

רצפות הפסיפסים היווניים, החל מהמאה הרביעית לפנה"ס, עשויים מחלוקי נחל אשר שימשו כרצפות של בתים בנושאים הלקוחים מהמיתולוגיה היוונית וכיכבו בהן דמויות של אלות ים, דולפינים, אכילס, הגיבור האגדי בלרופון ופגסוס, וקופידונים. במאה השניה לפנה"ס נהגו ליצור פסיפסים בשחור-לבן

פסיפסים הלניסטיים שנוצרו במאות 323-30 לפני הספירה תארו את אמנות התיאטרון: שחקנים לפני הצגה, להקת נגני רחוב, מסכות וכד

בתקופת האימפריה הרומית החל מהמאה הראשונה עד השלישית לספירה אימצו הרומים את אמנות הפסיפס, שהתרחבה והתפשטה מאיטליה ששימשה מרכז האימפריה, לחלקים נרחבים של האימפריה בעולם כולל למושבות רומיות באפריקה ובאנטיוכיה

הפסיפסים הרומיים אופיינו בחלוקה של הרצפה לשטחים גיאומטריים ובתוכם הוצגו נושאים שונים אותם היה ניתן לחלק לסדרות כגון חודשי השנה

עד לתקופה זו השתמשו באבנים טבעיות בכל הצבעים הדרושים מלבד ירוק עמוק וכחול כהה, כשבתקופה זו לראשונה השלימו את הצבעים החסרים השימוש בקוביות זכוכית. למרות השימוש במבחר צבעים מצומצם יחסית הצליחו להביע היטב את הנושא הנבחר.

באנטיוכיה, בירת סוריה הרומית הוצגו הפסיפסים באולמות משתה כשנושאם היה מהמיתולוגיה וקשורים לדיוניסוס אל היין, ולעיתים גם בנושאי פולחן ומושגים פילוסופיים, דמויות מעולם הספרות או האגדה וקישטו וילות של רומאים בני המעמד העליון

רצפות הפסיפס הרומיים שנמצאו באפריקה קישטו מרחצאות, מבני ציבור, וילות פרטיות וכן מקדשים בנושאים שאפיינו והציגו את החיים בתקופה ההיא כגון סיפורי מיתולוגיה, אמנויות ומלאכות, ספורט וחיי היום יום בכפר

לקראת סוף התקופה הרומית החל הפסיפס לתפוס מקום גם בבריטניה שם נמצאו רצפות פסיפס בוילות כשהנושאים לקוחים מן המיתולוגיה היוונית-רומית.

גם בישראל נמצאו רצפות פסיפס מהתקופה הרומית. רצפת הפסיפס המעטרת את טרקלין הווילה הרומית בציפורי שבגליל היא מהיפות שנחשפו בארץ ומכילה למעלה ממיליון וחצי אבנים וגם היא מספרת את סיפור חייו של דיוניסוס אל היין

אמנות הפסיפס הביזנטית התאפיינה בגישה שונה משל האמנות היוונית והרומית. הופסקה החלוקה המקובלת של השטח ובמקומה החלו להציג את התמונות בדגש על עומק  ופרספקטיבה כשהיא משמשת בעיקר את הדת

האמנים הביזנטיים עבדו תוך ניצול מקסימאלי של אפקט האור. הם נהגו למקם את הזכוכיות והזהב בזוית המתאימה לקליטת קרני האור כך שהשתקפות קרני האור והישברותן על אבני הפסיפס השיגו החזר אור מושלם.

בניגוד לדמויות מהמיתולוגיה היוונית שהאדירה את האלים בפסיפס הרומי, הציג הפסיפס הביזנטי בכנסיות דגמים גיאומטריים פשוטים. רק באמצע המאה החמישית אפשרה הכנסייה לשלב תיאורים פיגורטיביים בפסיפסים של הכנסייה

מתקופה זו נמצאו פסיפסים באנטיוכיה, קונסטנטינופול בה קבעה האימפריה הביזנטית את עיר בירתה ובעיקר בישראל בה נמצאו רצפות הפסיפס הרבות ביותר ביחס לשאר